כתבה

להקשיב לעיניים / ענת אקסלרוד

תרגילי עיניים עשויים להיות מיטיבים וקשובים ומועילים, ועלולים להיות לעומת זאת אלימים ועיוורים לצורך העמוק של העיניים ושלנו.

למשל, יש תרגילים מצוינים לפזילה, לעין 'עצלה', לקוצר ראייה, לרוחק ראייה וכולי, אבל האם העיניים רוצות את זה?
זאת השאלה הכי חשובה!

שיטת 'בייטס', שהיא שיטה מדהימה של תרגילים ועקרונות של ראייה נכונה, אף היא יכולה להיות עוד 'כלי' במלחמה הסמויה שלנו נגד הגוף והעיניים שלנו.

קחו לדוגמה בעיה נפוצה: כאשר עין אחת חלשה בהרבה מהעין השנייה ('עין עצלה' זה לא בהכרח המינוח המדויק, אבל זה קרוב). אפשר לעשות הרבה דברים כדי לחזק את העין החלשה: אפשר לסגור את העין החזקה עם רטייה במהלך היום, אפשר לתרגל את החלשה (עם מגוון גדול של תרגילים) בזמן שאחותה החזקה סגורה.
אבל זאת עלולה להיות התנהגות שאינה מכבדת את העיניים! זה ממש יכול להגיע לתחושה של אלימות ואפילו 'אונס' כלפי העיניים.
איך אני יודעת?  כי התחלתי לדבר עם עיניים והן סיפרו לי.

תנסו בעצמכם: סגרו עם היד את אחת העיניים והביטו בחדר מסביבכם. תראו מה מרגישה העין הסגורה ומה מרגישה העין הפתוחה, רק את זה למשך כמה שניות.
ואז תחליפו צד.

חלקכם כבר בכמה שניות האלה תבינו מה הכוונה במצוקה של עין ש'הפילו' עליה מציאות חדשה לא נעימה.
לפעמים העין במצוקה היא זו הסגורה, אם היא רגילה להיות פתוחה ולהוביל, ופתאום חסמתם אותה ואין לה ביטוי… זה יכול להיות לה לא קל – עד נוראי.

ולפעמים העין במצוקה היא הפתוחה, לרוב זה יקרה כשהעין הפתוחה היא העין הפחות דומיננטית ופתאום כל 'כובד' הראייה עליה ולבד – אולי זה יותר מידי בשבילה. לפעמים היא ממש נכנסת למצוקה קשה.

ולחשוב שיש ילדים שסוגרים להם ככה את העין ה'חזקה' למשך שעות ביום, בלי שום הקשבה ובלי שום חקירה.
————————————————

כמו עין ימין של לילך
בשיחה עם העיניים שלה עין ימין אומרת שהיא מרגישה שהיא קטנה שחורה וקשה (כאילו היא עשויה מחומר קשיח), שהיא כבדה (יותר מאחותה) ושהיא כל הזמן במאמץ.

כששאלתי את עין ימין למה היא מתאמצת, היא ענתה: "אין ברירה, כל האחריות עליי, עין שמאל לא עושה כלום ואני חייבת לעשות, אחרת יהיה נורא". היא גם אמרה: "אני חייבת לעשות הכול בצורה מושלמת, פחות מזה אי אפשר. ואני עייפה, אין לי כבר כוחות".

לילך מכירה היטב את הטקסט הזה שדיברה העין שלה; היא גם באיזשהו אופן מרגישה שכבר אין לה כוחות, אבל גם שהיא לא יכולה להרפות או לעשות פחות.

בתהליך שעשינו לילך החלה לאט לאט להרפות, לאפשר לעצמה לטעות, לנוח, לתת גם לאחרים לעשות, ובעיקר אולי, התחילה לכבד את עצמה ואת כוחות הגוף שלה, ויותר ויותר שמה דגש על ההנאה שלה בחיים ופחות על מה 'צריך'.

כשזה קרה והתהליך הפנימי התחיל להתבטא בחיי היום-יום, הוספנו בעדינות תרגילי עיניים שתמכו בתהליך הפנימי ועזרו לעין החלשה בצורה ששמחה אותה (זאת אומרת שהתרגול שניתן לה, הביא לה הקלה, הנאה ושיפר את הראייה), למשל נתנו לה הרבה מנוחה וגם נתנו לה לעבוד מעט לבדה, אבל רק קצת ובעדינות ורק בדברים שהיא אוהבת. וכך במקום להכריח את עין ימין להתחזק בניגוד לרצון העמוק שלה, התהליך היה מותאם ומכבד ונעשה עם הקשבה עמוקה לצרכים שלה ושל לילך.
הראייה החלה להשתפר בהתאם.

אם אותן התחושות של העין (ושל לילך) לא היו מדוברות ונשמעות, ואם לילך הייתה מכניסה את עצמה למשמעת של תרגול לפני שהיא שמעה את העיניים (ואת עצמה) – זה היה אלים, והתרגול היה מעיק והופך לסבל (ברוב המקרים פשוט לא תהיה התמדה בתרגול, מכל מיני סיבות כביכול), וככל הנראה שלא היה קורה שיפור משמעותי בבריאות העין ובראייה.

העיניים רק מבטאות את מה שבפנים ומה שבפנים הוא זה שצריך התייחסות. וכשיש תנועה פנימית בעקבות ההקשבה, אז העיניים מרגישות יותר טוב (פיזית) ואז יש מקום לתרגול מיטיב שמחזק את מגמת ההקשבה לעיניים ולעצמנו, מגמה שבה כבר התחלנו.

שיטת בייטס היא מדהימה, אבל כיום היא כבר לא מספיקה לבדה.
כיום נדרש מאתנו עומק נוסף של ראייה: הראייה שלנו את עצמנו פנימה.