אני רוצה לספר על העבודה שעבדתי בהדרכתה של פאולה, במעון לנכים צעירים בגילה, בירושלים .
- כשסיימתי את הלימודים לפני 16 שנים פאולה חיפשה מקום שבו אוכל לעשות את העבודה המעשית.
- היא יצרה קשר עם ד"ר מיכאל צור, שבזמנו לימד פיזיולוגיה ואנטומיה בקורסים של פאולה, ובשנת 1989, היה המנהל הרפואי של המעון לנכים צעירים בגילה בירושלים.
היא הציעה לו להכניס את השיטה למעון . מיכאל שמח שמחה גדולה, ופאולה שמחה עוד יותר, כי היא חיפשה כבר זמן רב הזדמנות לבחון את השפעת השיטה על פגועי סי-פי ((c.p. .
- אני זוכרת שכאשר נכנסנו פעם ראשונה למעון, וראינו את יעל (שמות בדויים) שראשה היה שמוט בריפוין על החזה, מיכאל אמר לנו: "אני רוצה שתרימו ליעל את הראש, כמו כן הידיים שלה שמוטות, אני רוצה שהן תוכלנה לפעול, חשוב לי שהיא תשלוט על הצרכים –שמאז שנולדה – לא שלטה עליהם, - (והיום היא בת – 18).
ושתשפר את יכולת הדיבור".
- לגבי רחלי , - הוא אמר,- "הייתי רוצה שתשפר את יכולת ההליכה, הדיבור, ושתשלוט על צרכיה"
- כנ"ל לגבי מיכאלה.
כשמיכאל תאר את כול ציפיותיו הייתי המומה, זה נראה לי כחלום שלא ניתן להגשימו. לפאולה – לעומתי, לא היו שום ספקות, היא הייתה בטוחה שנצליח.
- עבדנו עם הבנות במשך ארבעה חודשים, 3-4 פעמים בשבוע במשך שעה בכול פעם.
- כשהתחלנו לעבוד נתקלנו בספק ובחשדנות מצידן של המטופלות, ואחר-כך בהתנגדות תקיפה. רחלי התפרצה צעקה ובכתה, וטענה שהיא לא מאמינה בכול השטויות האלו של כיווצי עיניים, וה"או" וה"אי" זו בכלל בדיחה שהיא לא מוכנה לחזור עליה.
- פאולה לא נבהלה מהתנגדות הבנות היא לא ויתרה, והמשיכה להתעקש כדרכה.
- בשלב מסוים, רחילי ארגנה מרד והבנות לא באו לשעורים.
- חשוב לומר שרחלי הייתה בחורה חזקה, אינטליגנטית מאוד, היה לה B.A במדעי החברה, והיא עבדה יום יום כמה שעות ביד ושם, בעריכה. והייתה לה השפעה עצומה על הבנות, והיא עצמה בראש המרד. אבל פאולה בשלה. היא הודיעה לבנות שזה יעזור להן, וציוותה עליהן להתייצב לשעורים.
- לאט לאט הבנות התחילו להרגיש שינויים והתקדמות, ואז, גם לשתף פעולה.
אפרט מעט: כחודש אחרי שהתחלנו לעבוד עם יעל קיבלתי טלפון ממיכאל צור, שבישר לי שיעל ראתה סרט בפעם הראשונה בחייה – בזכות – היכולת להרים את הראש, כל דיירי המעון , האחיות והרופאים חגגו איתה. היא פתאום גילתה את כול מה שאפשר לראות כשמסתכלים קדימה, נוף, פנים של אנשים, ועוד.
- כחודשיים אחרי שעבדנו איתה קיבלתי טלפון מהמעון, שכאשר יעל מצלצלת בפעמון, לקרוא לאחות שתביא לה סיר, היא מצליחה לעשות את צרכיה בסיר.
יש לציין שיעל שקלה 120 ק"ג ובשביל להחליף לה בגדים, היו מעבירים אותה מכיסא הגלגלים למיטה – במנוף.
האפשרות לעשות בסיר, חסכה את כול התהליך.
* אני מספרת את הסיפור בצעדי ענק, אבל ההתקדמות הייתה בחצאי מ"מ. אתאר מעט:
- פאולה דרשה מיעל לשים ידיים על העיניים. זו הייתה משימה ביילתי אפשרית עבור יעל. יד שמאל הייתה שמוטה לה על הירך שמאל, מבלי יכולת להרימה, ויד ימין הייתה תלויה למטה, רועדת ומפרכסת.
פאולה ביקשה מיעל לנסות להרים את יד שמאל תוך כדי כיווץ ספינקטר קדמי, ולאט לאט היא יכלה להרים טיפה יותר את ידה השמאלית. ההתקדמות הייתה כאמור במילימטרים. אבל אחרי חודש וחצי (24 שעורים) יעל הצליחה להגיע עם יד שמאל לעיניים. היד הייתה מגיעה ומיד צונחת. כנ"ל עבדנו עם יד ימין. אחרי חודשיים וחצי היא הגיעה עם שתי הידיים לעיניים – לשבריר שנייה. ואחרי שלושה וחצי חודשים היא הצליחה להשאיר את הידיים על העיניים במשך דקה שלמה. כאשר מיכאל צלצל וסיפר שיעל האכילה את עצמה, העובדה המדויקת הייתה זו: שמו ליעל קרקר ביד שמאל והיא הצליחה להביא את הקרקר לפה, אחרי חודשיים וחצי, מיכאל סיפר לנו שפעם ראשונה בחיים, יעל "האכילה את עצמה"... (סיפור הקרקר..)
* יעל הייתה בחורה עם נשמה יתרה, היא הייתה כותבת שירים, מכתיבה אותם להוריה, ושיריה היו תלויים על קירות המעון. היא הייתה מאוהבת בבחור מהמעון, אהבה עזה, חלמה להינשא לו, וללדת ילד. היא האמינה שככול שתשלוט יותר בגופה בעזרת השיטה, יש לה יותר סיכוי להגשים את אהבתה. זה דרבן אותה להשקיע שעות ארוכות בתרגול, ואכן היו תוצאות.
לאהבתה ולשיפור איכות חייה באמצעות התרגול היה ביטוי בשיריה.
רחלי, גם היא התקדמה ביכולת הדיבור, בשליטה על הצרכים ושיפור ההליכה.
אני זוכרת שיום אחד קיבלתי טלפון מהמעון, לא להגיע לשיעור משום שכול הדיירים יוצאים ליריד הספרים. כעבור דקות אחדות, קיבלתי טלפון מרחלי, היא הייתה נרגשת, ודרשה בתוקף שאבוא, כי היא לא מוכנה להפסיד שעור בגלל יריד הספרים. כזכור – רחלי הייתה אחת המתנגדות העיקריות בתחילת הדרך.
- גם מיכאלה שיפרה את יכולת השליטה על צרכיה, באופן משמעותי, וכן את יכולת התנועה.
- חשוב לי לציין, שפאולה הייתה מגיעה מתל-אביב באוטובוסים לירושלים, אני הייתי מחכה לה בתחנת אגד בירושלים ומשם היינו נוסעות לגילה, מטפלות בבחורות כמה שעות, אחר-כך יושבות עם מיכאל צור לשיחה, ובלילה הייתי מלווה אותה לתחנת אגד, וכשעלתה לאוטובוס הייתי מלווה אותה בתפילה – שתגיע הביתה בשלום. היא הייתה אז בת – 81 .
אני לא מכירה אנשים בגיל כזה , שנוסעים מעיר לעיר ביום ובלילה עם דבקות כזו במטרה.
אני חשה המון הכרת תודה לפאולה שלמדתי – ממנה – מעבר לשיטה עצמה – לטפל באנשים באמונה, ועקשנות – להצליח לעזור למי שצריך עזרה.
עד היום כשאני מצליחה לעזור לתלמיד, אני מורידה את הכובע בפניה – של פאולה.
